אפריק 12.jpg

הרצאה -
מחול מערב אפריקאי

"הריקוד האפריקאי הוא תופעה רחבה, מעורבת ומורכבת. הוא צמח כחלק מהתרבות האפריקאית, ולכן קשה למצוא אותו באפריקה כריקוד לשם מחול כמו שניתן למצוא במערב. הריקוד לרב מלווה במילים, בשירה ובמחוות התופסות מקום חשוב. תנועות הריקוד במקור הופקו מהתנועה שנעשתה בזמן העבודה. הקצב היה מרכיב משמעותי שסנכרן קבוצת עובדים לתהליך עבודה  יעיל  ומאורגן. הקצב הוא החיבור הטבעי והבלתי נמנע בין המוזיקה לבין הריקוד. הקצב הוא הרכיב השולט בריקוד האפריקאי, הוא קובע את אופייה של התנועה. התבנית המוזיקלית הקצבית החוזרת, היא המעוררת ומחייה את הרקדן האפריקאי בדמיונו לתנועה הבעתית. בעיניים מערביות חזרה על מוטיב תנועתי אחד נראית מונוטונית, אך בעיניים אפריקאיות לכל מחווה יש משמעות וסימבוליקה פנימית" (Dominique, 1962).

קצת על ההיסטוריה על מערב אפריקה

המחול המערב אפריקאי מגיע מהמדינות הנקראות כיום: גינאה קונקרי, בורקינה פאסו, מאלי, חוף השנהב, סנגל ועוד. בעבר מדינות אלו אוכלסו על-ידי שבטים שונים כגון: באגה, סוסו, לנדומה, מלינקה (מנדינקה-מנדנג/ה), וולף ועוד. בעבר לכל שבט היה אזור גיאוגרפי משלו, אך בעקבות כיבושי האימפריות (כגון: האימפריה המוסלמית של השליט Mansa Mussa בשנת 1280 לספירה), הקולוניזציה (שהחלה במאה ה-15 באזור זה באפריקה) ובהמשך החלוקה למדינות, נוצר מצב שבמדינה אחת מתגוררות אוכלוסיות משבטים שונים. לכל שבט הייתה מסורת, שפה, מנהגים וכך גם מקצבים וריקודים שסימלו את מעברי החיים.

המחול האפריקאי שנמצא במערב (המדינות המפותחות) כיום, התפתח לבמה בשנות ה-50 המאוחרות, בעקבות יציאה של אמנים אפריקאיים לאירופה, לארה"ב ובעקבות הקולוניזציה ש"הסתיימה". כאשר מדברים על מחול (מערב) אפריקאי כיום, לא ניתן להתעלם מההיסטוריה של אזור גיאוגרפי זה. האזור היה תחת כיבושים שונים בתקופת האימפריות ( לפנה"ס ולספירה) ובתקופה המאוחרת יותר היה תחת קולוניות פורטוגזית וצרפתית שגרמו להרס רב של תרבות ושבטים גם-כן. הקולוניות ראו לנגד עיניהן את ההון שאפריקה מחזיקה כגון: שנהב, זהב, תבלינים וכדומה. וכמו שראו חזקה על הקרקע ראו גם חזקה על האנשים ואת זכותם לסחור באנשי היבשת השחורה. העבדות האפריקאית שהתקיימה בין השנים 1448-1880, העבירה אוכלוסיות שלמות למערב וגרמה לשינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת ועוול גדול לקהילה ששורותיי כרגע מצומצמות מלתאר. כל תהליך "ההגירה" הכפוי הזה, נוסף על הכיבוש ביד רמה של הקולוניות בידי פקידים וכוחות צבאיים, גרם לתרבות השבטית האפריקאית להשתנות ואף בחלקה להעלם. התרבות האפריקאית הייתה מסורת כ"תורה שבעל-פה". בשנת 1893 האזור היה תחת קולוניה צרפתית שרדפה את מבנה הסמכות המסורתי. מבחינה תרבותית הם הטביעו מדיניות של שפה, מוזיקה וחינוך צרפתי שהשפיע יותר על הערים מאשר על האזורים הכפריים. רק לאחר מלחמת העולם השנייה מדינות החוף המערבי קיבלו את עצמאותן: לדוגמת מדינת חוף השנהב קיבלה את עצמאותה בשנת 1957. מנהיגה של המפלגה הדמוקרטית בגינאה קונקרי Se’kou Toure הכריז בשנת 1958, ללא שום תיאום עם צרפת בעת ביקורו של דה-גול: "We prefer poverty in freedom to wealth in slavery". בעקבות זאת צרפת עזבה תוך הריסה של כל תשתיות המנהלה, החינוך ובתי החולים. עצמאותה של המדינה הביאה תקופה של פריחה תרבותית מחודשת; המוזיקה והאמנות היו חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה להצמיח  חברה מהפכנית וגאה, לאחר שנים של כיבוש ודיכוי. פסטיבלי מחול ומוזיקה נערכו כמידי שנתיים, ברמה המחוזית וברמה הארצית. המוזיקאים והרקדנים הטובים ביותר הובאו לבירה קונקרי לקראת הפסטיבל, וההרכבים המחוזיים צורפו ללהקה ייצוגית אחת – הבלט האפריקאי הראשון, Nation Ballet.

הרצאה אפריקאית

הרצאה אפריקאית

צפייה בסרטון

ביבליוגרפיה

Les ballet Africa.נדלה בתאריך ה16.6.2014 http://lesballetsafricains.net/about/aboutlba/

ויקיפדיה, ערך גינאה. נדלה בתאריך ה16 ביוני 2014 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%90%D7%94

http://www.adad.org.uk/metadot/index.pl?iid=24717

Billeier, U.(2004). Mamady Keita: A life for the Djembe’- Traditional Rhythems of the Malinke’. Arun-verlag. Dominique, D. (1962). Afican Dance. Artia Pragure, Czechoslovakia.

ברטונוב, ד. (1985). ריקוד אלי האדמה. רשפים.

בלט אפריקאי

Mamady Keita (בתוך:  Billeier, 2004) מאסטר לתיפוף אפריקאי, מספר בספרו על הקמתו של הבלט הלאומי ועל השוני בין המסורת לבלט. אמנים הוחזקו בבירה קונקרי כמיצגי התרבות, תחת משכורות זעומות. Se’kou Toure הטביע סוציאליזם אפריקאי וסימל את התנגדותם של האפריקאים. עד מהירה הוא התגלה כדיקטטור ואנשים נעצרו ללא הבחנה, נענו ומוות היה חלק מהשגרה. שליש מהאוכלוסייה ברחה מהמדינה מסיבות אלו, עד מותו המפתיע בשנת 1984 (Billeier, 2004).

Fodeba Keita, היה המנהל הראשון של "Ballets Africains" בתור שר הפנים של גינאה קונקרי בשנות ה-50 המאוחרות. Fodeba הינו מוזיקאי, אתנולוג, משורר וכוריאוגרף.(1962) Dominique מעידה על כך שזו הייתה הפעם הראשונה שעיניים מערביות יכלו לראות אמנות אפריקאית אותנטית על במה.

אם-כן הבלט האפריקאי הוא סיפור שמלווה בשירה, ריקוד, מוזיקה, משחק ותיאטרון. המחול האפריקאי הוא נגזרת של הבלט האפריקאי, בו לכל ריקוד יש מקצב וסממנים תנועתיים וחזותיים ייחודיים. כל מקצב מותאם למאורע חברתי. המקצבים מלווים את אנשי היבשת השחורה בכל מאורע בחייהם מהלידה ועד המוות.

דבורה ברטונוב בספרה "ריקוד אלי האדמה" מתארת את הריקוד האפריקאי, אליו נחשפה  בכפר בגאנה. הריקוד הינו מצב אמוציונאלי, הינו מצב ולא פעולה. הריקוד משפיע עמוקות על הצופה, כי באמצעותו מתגלית הנפש המאמינה בתוך גוף אקסטאטי. ברטונוב מספרת על הפתעתה לנוכח מראה הגו הכפוף; החזקת הגו כשהפנים מופנים כלפי האדמה. ועוד היא מציינת את החזרה התנועתית, הנעת המפרקים, הזרועות והידיים ממרכז הגוף (עמוד 57-58).

מאפיינים של מחול אפריקאי

  • קשר הדוק בין קצב לתנועות רגליים.

  • מחוות גוף וכפות ידיים המסמלות תנועות עבודה/ עשייה ומעשי טקסים.

  • כפיפה של הגו לפנים וגרנד פלייה, לרב.

  • "באונס"- שחרור של הגו לקצב המוזיקה, לרב.

  • לכל מקצב/משפחת מקצבים משמעות שונה ותנועות אופייניות ייחודיות.

  • אינטגרציה של מספר איברים הנעים בו זמנית, לרב.

  • כל מקצב מייצג אירוע או מאורע חיים.

  • לכל מקצב/משפחת מקצבים "סיגנל" מיועד .

  • הסיגנל (בלוקאז') הינו סימן מוזיקלי מוסכם מראש והוא מסמן לרקדן את העת לשינוי המבע התנועתי. בנוסף הוא מצביע לרקדן ולהרכב הנגנים על הגעתו של מקצב חדש או/ו מעבר מוזיקלי. וכן הוא מציין את הפתיחה של הקונצרט ואת סיומו.

  • "שופ/ה" הינו סיגנל להאצה מוזיקלית להרכב הנגנים והרקדנים. ה"שופה" יכול להינתן על-ידי המתופף הסוליסט או על-ידי הרקדן המבצע.

  • מתופף "סוליסט"- המתופף המוביל את הרכב הנגנים, קובע את טמפו המקצב ומבצע את ה"בלוקאז" ואת ה"שופה" בעת הצורך.
     

דוגמא למקצב ומשמעותו

Dununba- "ריקוד של הגברים החזקים". בעבר הריקוד נרקד רק על-ידי גברים. כיום, גם נשים רוקדות אותו. הוא סימל בעבר את יחסי הכוח בין קבוצות הגיל השונות בתוך שבט, כאשר קבוצת הנערים הצעירים עירערה על סמכות קבוצת הגברים הבוגרים.  המקצב והריקוד ליווה את המאבק בין שתי הקבוצות, כיום המאבק מוצג בדרך תיאטרלית. המקצב במקור נוגן בקבוצה האתנית מלינקה, כיום הוא נפוץ גם בגינאה ובמדינות נוספות במערב אפריקה.